מחקר ישראלי חושף: גרוק של מאסק מאשים את הקורבן, קלוד וג'מיני מטילים את האשמה על התוקף

מחקר חדש שפורסם בכתב העת Computers in Human Behavior: Artificial Humans מציב מראה מטרידה מול ארבעת מודלי השפה המובילים בעולם, ומראה איך כל אחד מהם מתמודד עם תיאור זהה של פגיעה מינית ברשת כלפי נערה. את המחקר הובילה פרופסור מיכל דולב-כהן, ראש התוכנית לייעוץ חינוכי במכללת אורנים, שבדקה כיצד שינויים קלים ברקע המשפחתי או החברתי, כמו מידת הלכידות המשפחתית או הנורמות בסביבת הנערה, משנים את חלוקת האשמה שמייצר המודל. התוצאות לא משאירות מקום לספק: יש פער תהומי בין הגישה של גרוק, המודל של xAI שבבעלות אילון מאסק, לבין זו של המתחרים.

גרוק הפגין את הנטייה החזקה ביותר להאשמת הקורבן. הוא הטיל על הנערה אחריות כבדה, ייחס משקל רב להתנהגותה המקדימה כגורם לפגיעה, והגיב ברגישות קיצונית לכל שינוי בניסוח הרקע; במקביל, הוא ייחס את מידת האחריות הנמוכה ביותר לפוגע. GPT של OpenAI תפס עמדת ביניים: הוא נטה לייחס אחריות מסוימת להתנהגות הנערה, אך פחות מגרוק, והיה המודל היחיד שהעריך, באופן תמוה למדי, שהסיטואציה עשויה "להיפתר מעצמה" ללא התערבות חיצונית, במיוחד כשברקע תוארה משפחה תומכת. לעומת שניהם, קלוד של אנתרופיק וג'מיני של גוגל הציגו קו עקבי: רמת האשמת הקורבן הנמוכה ביותר, הגדרת הפגיעה כחמורה בלי קשר לנסיבות, והטלת מלוא האחריות על התוקף.

הפערים האלה לא מקריים, והם יושבים עמוק על הבדלי הפילוסופיה של כיול המודלים (Alignment). בעוד אנתרופיק הטמיעה עקרונות נוקשים של "חוקה דיגיטלית" שנועדו למנוע אפליה מגדרית ושיח פוגעני, xAI בחרה לקדש "חופש ביטוי" ולהסיר מגבלות פוליטיקלי-קורקט, בחירה שמאפשרת לגרוק לשחזר בקלות רבה יותר את הסטראוטיפים המגדריים ותרבות האשמת הקורבן המושרשים ברשת. זהו הבדל של ארכיטקטורת בטיחות: RLHF שמכוון להגנה לעומת RLHF שמכוון ל"חופש" מוחלט.

הנתונים מטרידים במיוחד על רקע המציאות שבה בני נוער רבים מעדיפים להתייעץ עם צ'אטבוט בדיסקרטיות במקום לפנות להורים או למורים. כשמתבגרת מקבלת ממערכת בינה מלאכותית מענה שרומז שהתנהגותה תרמה לפגיעה, הדבר עלול להעמיק את תחושות האשמה העצמית, למנוע פנייה לעזרה מקצועית ולגרום נזק נפשי ממשי. הדיון הבינלאומי כבר מגיב: האיחוד האירופי הקים פאנל מומחים לבחינת השפעות AI על קטינים, וארה"ב ואוסטרליה מקדמות הגבלות גיל מחמירות על השימוש בכלים האלה.

בישראל התמונה חדה עוד יותר. אותם מודלים בדיוק הם אלה שאליהם פונים נערים ונערות כשמתפוצצת פרשה בקבוצת הוואטסאפ הכיתתית, או כשמופצות תמונות עירום מזויפות (Deepfakes) של תלמידים, תופעות שהפכו לשגרה מטרידה במערכת החינוך המקומית. המחקר של דולב-כהן מדגיש את הצורך בניסויי שטח מותאמים תרבותית, שיבדקו איך המודלים מתמודדים עם ההקשר הישראלי הספציפי, ולא רק עם תרחישים גנריים. מהצ'אטבוט אלייזה של שנות ה-60, ששיקף בעיקר את המשתמש, ועד המודלים של היום שאיבדו מזמן את הניטרליות הטיפולית, המסקנה ברורה: כשהכלי הופך לכתובת ראשונה במצוקה, אין מקום ל"חופש ביטוי" שמחזיר את הקורבן לאשמה.